כשהייתי קטנה עברנו לבית מרוחק מכל יישוב,
הבית היה גדול ומרווח, עם גינה ודשא ופרחים צבעוניים ועצים
גבוהים וערסלים מתוחים בין העצים ובריכת שחיה ומסביב לו שדות רחבי ידיים...עם
קוצים ודרדרים ובדידות גדולה...
כל בוקר אוטו מיוחד היה מסיע אותי ואת אחותי לבית הספר
ובצהרים, אותו אוטו מיוחד היה מחזיר אותנו לבית בכפר ושקט...
אין חברים, אין מחבואים, אין קלאס ואין דג מלוח.
יום אחד, בצהריי היום, שמעתי נגינת חליל.
יצאתי החוצה דרך פירצה בגדר ונעמדתי בשדה הפתוח, והנה...
איש רכוב על סוס, מתוח, זקוף, כובע רחב שוליים לראשו והרבה
פרות סביבו, ידיו אוחזות בחליל והוא נושף מנגינה...
כל יום הייתי מחכה לו, מקשיבה לנגינת החליל, טווה בדמיוני
סיפורים
ו נ ו ד ד ת ...
היום אני מספרת סיפורים, "נושפת לתוכם
מנגינות": מפיחה בהם חיים ונודדת...
אהבה, חלומות, יצרים, כיבושים, זוגיות, מסעות, אגדות משלים,
ו..גם
על עצמי לספר ידעתי...סיפורים אישיים.